בשיטת המשפט הישראלית, נכסי העיזבון עוברים ליורשים עם מות המוריש, אולם אין מדובר ב"סוף פסוק" מבחינת זהות המחזיקים בנכסים. עקרון החופש החוזי חודר אל תוך דיני הירושה ומאפשר ליורשים לעצב מחדש את אופן חלוקת הרכוש ביניהם. מנגנון זה נועד לפתור סכסוכים משפחתיים, למנוע שותפויות כפויות בנכסים (כמו בדירת מגורים) ולאפשר התאמה של הירושה לצרכים הכלכליים האקטואליים של כל יורש.
הסטייה מהוראות החוק או הצוואה
הסכם בין יורשים מאפשר לסטות באופן מוחלט מהחלוקה שקבע המוריש בצוואתו או מהחלוקה שקבועה בחוק הירושה (ירושה על פי דין). יורשים רשאים להחליט כי יורש אחד יקבל נכס מסוים בשלמותו, בעוד יורש אחר יקבל את כלל הכספים הנזילים, גם אם בצוואה נקבע כי שניהם יירשו הכל "חצי-חצי". הכוח המשפטי לביצוע שינוי זה נובע מהתפיסה שהיורשים הם בעלי הזכויות בנכסים מרגע המיתה, ולכן הם רשאים לסחור בזכויותיהם אלו.
דרישת הכתב והסכמת כל הצדדים
על מנת שהסכם כזה יהיה תקף ובר-אכיפה כלפי הרשויות (טאבו, בנקים, רשם הירושה), עליו להיערך בכתב. חשוב מכך, ההסכם מחייב הסכמה פה אחד של כל מי שמוגדר כיורש על פי הצו או הצוואה. לא ניתן לכפות על יורש "מיעוט" חלוקה שונה מזו המגיעה לו בדין ללא הסכמתו המפורשת. במקרים שבהם אחד היורשים הוא קטין או פסול דין, נדרש אישור מיוחד של בית המשפט כדי לוודא שזכויותיו לא קופחו במסגרת ה"סידור" המשפחתי.
עיתוי עריכת ההסכם
הזכות לשנות את החלוקה מוגבלת בזמן: עליה להתבצע כל עוד העיזבון טרם חולק. ברגע שנכסי העיזבון נרשמו על שם היורשים בטאבו או הועברו בפועל לחשבונותיהם הפרטיים, לא ניתן עוד לערוך "הסכם בין יורשים" במובנו המשפטי-מיסויי, וכל העברה עתידית ביניהם תיחשב כעסקת מכר או מתנה רגילה, על כל המשתמע מכך מבחינת חבויות מס.
סעיף 110 לחוק הירושה מהווה את "שער הכניסה" המשפטי לכל שינוי במפת חלוקת הנכסים שקבע המוריש. סעיף זה קובע כי נכסי העיזבון יחולקו בין היורשים על פי הסכם ביניהם או על פי צו בית משפט. המשמעות היא שהחוק מעניק עדיפות עליונה להסכמה וולונטרית של היורשים על פני חלוקה כפויה, מתוך הבנה כי היורשים הם אלו שיצטרכו לנהל את הנכסים ביום שאחרי, וכי פירוק שיתוף מוסכם עדיף על פני התדיינויות משפטיות ממושכות.
הבחנה בין הסכם חלוקה להסתלקות מהעיזבון
חשוב להבחין בין הסכם לפי סעיף 110 לבין מוסד ההסתלקות (לפי סעיף 6 לחוק). בעוד שהסתלקות היא פעולה חד-צדדית שבה יורש "יוצא מהתמונה" לטובת בן זוג, ילד או אח של המוריש, הסכם חלוקת עיזבון הוא פעולה רב-צדדית המאפשרת חלוקה פנימית מורכבת. בהסכם, היורש נשאר חלק מהעיזבון אך מסכים לקבל נכס מסוים במקום חלק יחסי בכל הנכסים. הבחנה זו קריטית במיוחד כאשר מעוניינים להעביר זכויות ליורש שאינו נמנה על רשימת הקרובים שניתן להסתלק לטובתם.
גמישות בנכסי העיזבון
המנגנון לפי סעיף 110 מאפשר ליורשים לבצע "הצרחה" (Swap) של נכסים. כך למשל, אם העיזבון כולל שתי דירות וסכום כסף מזומן, רשאים שלושה יורשים להסכים כי כל אחד מהם יקבל נכס אחד בשלמותו (דירה א', דירה ב' או המזומן), במקום שכל אחד מהם יירש שליש מכל אחד משלושת הנכסים. גמישות זו מונעת מצבים של "מושע" (בעלות משותפת כפויה) במקרקעין, שלעיתים קרובות מובילה לסכסוכים על ניהול הנכס או למכירתו הכפויה בהליכי פירוק שיתוף יקרים.
פיקוח שיפוטי על יורשים חסויים
כאשר כל היורשים הם בגירים וכשירים, ההסכם אינו מחייב אישור של בית המשפט כדי להיות תקף (אם כי הדבר מומלץ). אולם, כאשר בין היורשים נמנים קטינים, פסולי דין או חסויים, סעיף 110(ג) מטיל חובת פיקוח הדוקה. במקרים אלו, ההסכם טעון אישור מוקדם של בית המשפט, אשר יבחן באמצעות חוות דעת של האפוטרופוס הכללי האם החלוקה המוצעת אכן משרתת את טובתו של החסוי ולא מקפחת את חלקו היחסי בעיזבון לטובת היורשים האחרים.
היתרון המרכזי והמשמעותי ביותר בעריכת הסכם בין יורשים טמון בהוראות חוק מיסוי מקרקעין, הקובעות כי חלוקת נכסי עיזבון בין יורשים אינה נחשבת ל"מכירה". המשמעות המעשית היא שניתן לבצע שינויים מרחיקי לכת בבעלות על דירות, מגרשים ונכסים מסחריים שנכללו בעיזבון, מבלי שהדבר יגרור תשלום מס שבח על ידי היורש המעביר או מס רכישה על ידי היורש המקבל. מדובר בחלון הזדמנויות חד-פעמי לביצוע "סידור נכסים" משפחתי בעלות מיסויית אפסית, דבר שלא ניתן לבצע בשום קונסטלציה חוזית אחרת.
תנאי "נכסי העיזבון" והימנעות מאירוע מס
כדי ליהנות מהפטור הגורף ממס, החוק מציב תנאי קשיח: על החלוקה להתבצע אך ורק באמצעות נכסים שנכללו בעיזבון במועד פטירת המוריש. כל עוד היורשים "מחליפים" ביניהם זכויות בדירות, מניות או כספים שהיו שייכים למנוח, רשויות המס רואות בכך המשך ישיר של הליך הירושה. הבעיה מתעוררת כאשר יורש מבקש "לקנות" את חלקו של יורש אחר באמצעות כסף חיצוני (מקורותיו הפרטיים). במקרה כזה, החלק ששולם עבורו בכסף חיצוני ייחשב כעסקת מכר רגילה החייבת בדיווח ובתשלום מס כחוק.
מניעת כפל מס עתידי
תכנון מס נכון במסגרת הסכם בין יורשים אינו מגן רק על ההווה, אלא מהווה אסטרטגיה למניעת כפל מס בעתיד. חלוקה נכונה מאפשרת לכל יורש לרכז בידיו נכס שלם במקום חלקי זכויות בנכסים רבים ("מושע"). ריכוז הזכויות מונע מצב שבו בעת מכירה עתידית לצד ג', ייאלץ היורש להתמודד עם חישובי ליניאריות מורכבים או אובדן פטורים בשל בעלות בסיטואציה של ריבוי נכסים. הסכם מדויק מקבע את "יום הרכישה" ו"שווי הרכישה" המקוריים של המוריש, ובכך שומר על רצף המס.
עיתוי הדיווח לרשויות המס אף שחלוקה לפי סעיף 110 המקיימת את תנאי הפטור אינה מחויבת בתשלום מס, היא עדיין מחייבת דיווח וקבלת אישורים מרשות המיסים (מיסוי מקרקעין) לצורך רישום הזכויות בטאבו. יש להגיש הצהרות מתאימות המפרטות את אופן החלוקה ומוכיחות כי לא שולמו תשלומי איזון ממקורות חיצוניים. ללא אישורי המיסים הללו, לא ניתן יהיה להשלים את הרישום הקנייני, גם אם קיים הסכם חתום וצו ירושה בתוקף.
במקרים רבים, היורשים מעוניינים להגיע לחלוקה שבה כל אחד מקבל נכס בשלמותו, אך שווי הנכסים בעיזבון אינו זהה (לדוגמה: יורש אחד מקבל דירה בשווי 4 מיליון ש"ח והשני מגרש בשווי 3 מיליון ש"ח).
כדי לגשר על הפער, נהוג להשתמש בתשלומי איזון – תשלום כספי מהיורש שקיבל "יותר" ליורש שקיבל "פחות". בנקודה זו שוכן "קו פרשת המים" של מיסוי המקרקעין: השאלה מאיזה מקור מגיע הכסף היא שתקבע אם מדובר בירושה פטורה או בעסקה חייבת במס.
המקור הכספי: "מתוך העיזבון" מול "מקורות חיצוניים"
על פי ההלכה וסעיף 110 לחוק, ככל שתשלומי האיזון משולמים באמצעות נכסים שהיו שייכים למוריש ביום מותו (כגון מזומנים בחשבון הבנק שלו, פיקדונות או חסכונות), החלוקה כולה נותרת בגדר "חלוקת עיזבון" ונהנית מפטור מלא ממס. אולם, אם ליורש אין מספיק מזומנים בתוך העיזבון והוא נאלץ להשלים את הפער באמצעות "כסף מהבית" (מקורות חיצוניים פרטיים), רשות המיסים רואה בחלק זה כעסקת מכר רגילה. במצב כזה, היורש המשלם יידרש לשלם מס רכישה, והיורש המקבל עשוי להתחייב במס שבח על החלק שנמכר.
סיכוני המס בערבוב משאבים
השימוש בכסף חיצוני מבטל את הסטטוס המיוחד של "העברה מכוח ירושה" על החלק היחסי שנקנה. הדבר יוצר סיבוך משפטי ברישום הזכויות בטאבו, שכן יהיה צורך להפריד בדיווח בין החלק שהתקבל בירושה לבין החלק שנרכש כעסקה אזרחית. מעבר לעלות המיידית, הדבר עלול לפגוע בפטורים עתידיים של היורשים, שכן הם ייחשבו כמי שביצעו רכישה אקטיבית של נכס מקרקעין, על כל המשתמע מכך לגבי מניין הדירות שבבעלותם וזכאותם להטבות מס בעתיד.
תכנון אסטרטגי של תשלומי האיזון
כדי להימנע ממלכודת המס, עורך דין מומחה יבחן דרכים יצירתיות לביצוע האיזון בתוך "גבולות הגזרה" של העיזבון. ניתן, למשל, להשתמש בנכסים מטלטלין, זכויות עתידיות או חלוקה מדורגת של פירות הנכס (כמו דמי שכירות) כדי להגיע לאיזון כלכלי מבלי להכניס כסף חיצוני. הבנה מעמיקה של הוראות הביצוע של מיסוי מקרקעין היא קריטית כאן, שכן טעות בניסוח סעיף הפיצוי בהסכם עלולה להפוך פשרה משפחתית מבורכת לנטל כלכלי כבד ובלתי צפוי.
אחת השאלות השכיחות בניהול עזבונות היא האם הסכם חלוקה בין יורשים מחייב חותמת שיפוטית כדי להפוך למחייב. מבחינה חוזית, הסכם שנחתם על ידי כל היורשים הבגירים והכשירים הוא מסמך מחייב ובר-אכיפה מרגע חתימתו, וזאת מכוח דיני החוזים הכלליים. עם זאת, קיים פער משמעותי בין תוקפו של ההסכם במישור היחסים שבין היורשים לבין עצמם, לבין היכולת להוציאו אל הפועל אל מול מוסדות המדינה וגופים שלישיים.
אישור בית המשפט כערובה לסופיות הדיון
אף שחוק הירושה אינו מחייב יורשים בגירים וכשירים לאשר את ההסכם בבית המשפט, קיימים יתרונות משפטיים מכרעים לביצוע פעולה זו. אישור הסכם על ידי בית המשפט לענייני משפחה מעניק לו תוקף של פסק דין, דבר המקשה מאוד על יורש "להתחרט" ולנסות לבטל את ההסכם בעתיד. החותמת השיפוטית מהווה חסם משמעותי בפני טענות עתידיות של פגמים ברצון, כגון טעות או הטעיה, שכן בית המשפט מוודא כי הצדדים הבינו את משמעות ההסכם וחתמו עליו מרצונם החופשי.
חובת אישור במקרים של קטינים וחסויים
החופש לוותר על אישור שיפוטי מסתיים כאשר אחד היורשים הוא קטין, פסול דין או אדם שמונה לו אפוטרופוס. במקרים אלו, ההסכם נעדר תוקף משפטי ללא אישור מפורש של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט יבחן את ההסכם ב"זכוכית מגדלת" וידרוש לקבל את עמדת האפוטרופוס הכללי, במטרה לוודא שחלוקת העיזבון אינה מקפחת את היורש החלש. ללא אישור כזה, רשם המקרקעין (טאבו) והבנקים יסרבו לבצע כל פעולה המבוססת על ההסכם, והוא ייחשב כחסר ערך במישור הקנייני.
ביצוע הרישום ללא אישור שיפוטי בפרקטיקה, כאשר כל היורשים כשירים, ניתן להסתפק בהגשת ההסכם ישירות לרשם לענייני ירושה או לרשם המקרקעין כנספח לצו הירושה או לצו קיום הצוואה. אם ההסכם עומד בדרישות הדין והדיווח לרשויות המס, הגופים המנהליים רשאים לרשום את הזכויות על פי החלוקה המוסכמת גם ללא פסק דין. עם זאת, במקרים של עיזבונות מורכבים הכוללים חברות, נכסים בחו"ל או ריבוי יורשים, הדרך הבטוחה ביותר להבטיח את אכיפת ההסכם בבנקים ובמוסדות פיננסיים היא באמצעות קבלת תוקף של פסק דין, המסיר כל ספק בדבר סופיות החלוקה.
צוואה הדדית יוצרת הסתמכות משמעותית בין בני זוג, ולכן סעיף 8א לחוק הירושה מטיל מגבלות קשיחות על שינויה.
כאשר בני זוג קובעים כי הנכסים יעברו ליורש מסוים לאחר מות שניהם, עולה השאלה האם היורשים (לרוב הילדים) וההורה שנותר בחיים יכולים לערוך "הסכם חלוקת עיזבון" המשנה את התוצאה הסופית שנקבעה על ידי שני ההורים.
מבחינה משפטית, קיים מתח מובנה בין עקרון הסופיות של הצוואה ההדדית לבין האוטונומיה של היורשים לעצב את חלוקת רכושם.
הגבלת כוחו של היורש שנותר בחיים
בצוואה הדדית, היורש שנותר בחיים ("היורש הראשון") מוגבל ביכולתו לבצע שינויים שיפגעו ב"יורש השני" (זה שאמור לרשת לאחר מותו). אם ההורה שנותר בחיים מבקש לחתום על הסכם חלוקת עיזבון עם אחד הילדים, שבו הוא מעביר לו נכס בניגוד למה שנקבע בצוואה המשותפת, הוא עלול להיחשב כמי שביצע הפרה של עקרון ההסתמכות. בתי המשפט נוטים להגן על רצון המוריש שנפטר, מתוך הבנה שהוא סמך על בן זוגו שישמור על המבנה הרכושי שנקבע יחד.
תוקפו של הסכם המנוגד לצוואה הדדית
הפסיקה קובעת כי הסכם בין יורשים אינו יכול לשמש "מסלול עוקף" לביטול צוואה הדדית שלא כדין. אם יורש מבקש לשנות את החלוקה שנקבעה בצוואה הדדית באמצעות הסכם, עליו להוכיח כי השינוי אינו סותר את איסור הדיספוזיציה (האיסור על העברת נכסים) שייתכן וקיים בצוואה.
במקרים שבהם הצוואה ההדדית כוללת הוראת "יורש אחר יורש", כוחם של היורשים לשנות את המתווה בהסכם פנימי מוגבל עוד יותר, שכן זכותו של היורש השני היא זכות קנויה שקשה לפגוע בה ללא הסכמתו המפורשת.
מניעת סכסוכים באמצעות פרשנות מצמצמת
כדי למנוע פסילה של הסכמים כאלו, על עורך הדין המנסח את ההסכם לוודא שהוא עולה בקנה אחד עם כוונת המצווים. אם ניתן להראות שהחלוקה החדשה משרתת את התכלית הכלכלית של המשפחה מבלי לקפח איש מהיורשים המיועדים, בתי המשפט עשויים לאשר את הסטייה מהוראות הצוואה המקורית.
עם זאת, כל עוד מדובר בצוואה הדדית, נקודת המוצא היא שרצון המצווה שנפטר גובר על רצון היורשים בחיים, וכל הסכם המבקש לשנות זאת ייבחן תחת סטנדרט מחמיר של תום לב וכיבוד רצון המת.
בעת עריכת הסכם חלוקת עיזבון, נוטים יורשים להתמקד בחלוקה הפנימית ביניהם, אך עליהם לזכור כי העיזבון אינו רק "סל נכסים" אלא גם "סל חובות". סעיף 107 לחוק הירושה קובע עקרון יסוד לפיו סילוק חובות העיזבון קודם לחלוקת הנכסים ליורשים. המשמעות היא שהסכם בין יורשים אינו יכול לשמש ככלי לסיכול זכויותיהם של נושי המוריש, וחלוקה פנימית שמתעלמת מחובות קיימים עלולה להיחשב כהברחת נכסים הניתנת לביטול.
אחריות היורשים לחובות לאחר החלוקה הדין מבחין בין מצב שבו החובות סולקו לפני חלוקת העיזבון לבין מצב שבו הנכסים חולקו מבלי שהנושים קיבלו את שכרם. אם היורשים חילקו ביניהם את הרכוש באמצעות הסכם מבלי להסדיר את חובות המוריש, הם עלולים למצוא עצמם אחראים באופן אישי לחובות אלו, עד גובה השווי של מה שקיבלו מהעיזבון. הסכם חלוקה שבו יורש אחד מקבל את כל הנכסים ה"נקיים" ויורש אחר נוטל על עצמו את כל החובות, אינו מחייב את הנושה; הנושה רשאי לתבוע את חובו מכל יורש שקיבל נכס, ללא קשר לסיכומים הפנימיים שנעשו ביניהם.
מניעת הברחת נכסים באמצעות הסכמי ירושה
בתי המשפט וההוצאה לפועל בוחנים בביקורתיות הסכמים בין יורשים שנחתמים כאשר אחד היורשים נמצא בחדלות פירעון או תחת הליכי גבייה. ניסיון של יורש "לוותר" על חלקו לטובת יורשים אחרים במסגרת הסכם חלוקה (במקום הסתלקות כדין), כדי למנוע מנושיו האישיים לשים יד על הירושה, עלול להיפסל בטענה של חוסר תום לב. במקרים כאלו, הנושה יכול להגיש בקשה לביטול ההסכם בטענה שמדובר בחוזה למראית עין שנועד לקפח את זכויותיו.
סדר הקדימויות וביצוע פרסום כדין כדי להעניק להסכם חלוקת העיזבון חסינות מקסימלית מפני תביעות נושים עתידיות, על היורשים לפעול לפי הפרוצדורה הקבועה בחוק: פרסום הודעה לנושים בעיתונות והמתנה לתקופה הקבועה בחוק להגשת תביעות חוב. רק לאחר שהתברר היקף החובות וניתנה לנושים הזדמנות להיפרע מהעיזבון, יהפוך הסכם החלוקה למסמך יציב שאינו חשוף לתביעות רטרואקטיביות. ליווי משפטי בנקודה זו קריטי כדי להבטיח שהיורשים לא יירשו "חובות" במקום נכסים, וכדי למנוע חשיפה משפטית אישית של היורשים בגין התחייבויות המוריש.
הסכם בין יורשים, אף שהוא נטוע בדיני הירושה, הוא בראש ובראשונה חוזה לכל דבר ועניין. לפיכך, חלות עליו הוראות חוק החוזים (חלק כללי) המאפשרות לבטל התקשרות אם נפל פגם ברצון של אחד הצדדים. במישור המשפחתי, שבו יחסי הכוחות בין היורשים אינם תמיד שוויוניים, עילות הביטול הופכות לכלי מרכזי להגנה על יורשים שקופחו או שהוטעו לגבי היקף הנכסים האמיתי של העיזבון.
הטעיה וטעות במצבת הנכסים עילת ההטעיה היא השכיחה ביותר בבקשות לביטול הסכמי חלוקה. היא מתגבשת כאשר יורש אחד מסתיר מידע מהותי על נכסי המנוח (למשל: קיומו של חשבון בנק בחו"ל או הערכת שמאי נמוכה במכוון לדירה) כדי לגרום ליורשים אחרים לחתום על חלוקה המיטיבה עמו. כדי לבטל את ההסכם, על היורש הנפגע להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין המידע המטעה לבין חתימתו, וכי אילו ידע את המצב לאשורו – לא היה מתקשר בהסכם.
עילת העושק בנסיבות משפחתיות בתי המשפט לענייני משפחה רגישים במיוחד לטענת עושק. עילה זו רלוונטית כאשר יורש חזק ודומיננטי מנצל את מצוקתו, חולשתו הגופנית או השכלית, או את חוסר ניסיונו של יורש אחר (למשל יורש קשיש או יורש שנמצא בשעת אבל כבדה), כדי להחתים אותו על הסכם שבו תנאי החלוקה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. בנסיבות אלו, ביהמ"ש עשוי להתערב ולבטל את ההסכם גם אם הוא נחתם פורמלית, מתוך חובת ההגינות המוגברת החלה על בני משפחה.
סופיות ההסכם ואישור שיפוטי
הקושי המשפטי בביטול הסכם מתגבר משמעותית אם ההסכם קיבל תוקף של פסק דין. במצב כזה, על המבקש להוכיח רף ראייתי גבוה במיוחד, שכן עליו "לתקוף" לא רק את החוזה אלא גם את פסק הדין שאישר אותו. בתי המשפט נוטים לשמור על סופיות הדיון, וביטול ייעשה רק במקרים קיצוניים שבהם הוכח כי נפל פגם היורד לשורש העניין או שהתגלו עובדות חדשות שאיש מהצדדים לא יכול היה לדעת בעת החתימה. מסיבה זו, קיימת חשיבות עליונה לייצוג משפטי כבר בשלב המשא ומתן, כדי למנוע חתימה על הסכם שיכבול את היורש בתנאים מקפחים ללא דרך חזרה.
סקירת הפסיקה מלמדת כי בית המשפט רואה בהסכם בין יורשים כלי רב עוצמה לעיצוב חלוקת העיזבון, אך מציב גבולות ברורים בכל הנוגע להגנה על חסויים, זכויות נושים ותוקפם של הסכמים מחוץ למסגרת הצוואה.
1. ע"א 39/81 פתחי אחמד עלי נ' גמאל עבדו סאג'וג': נקבע כי הסכם חלוקת עיזבון שבו מעורב קטין מחייב אישור מראש של בית המשפט. בפסק דין זה הבהיר בית המשפט העליון כי הגנה על זכויות קטין היא אינטרס ציבורי עליון. נקבע כי ללא אישור שיפוטי מקדים, הסכם המשנה את חלקו של קטין בנכסי מקרקעין נעדר תוקף משפטי, וזאת כדי למנוע מצב שבו אפוטרופוסים או יורשים בגירים יקפחו את חלקו של הקטין במסגרת חלוקה מחדש של העיזבון.
2. בע"מ 7033/15 פלוני נ' פלוני: בית המשפט פסל ניסיון להכיר בצירוף לחשבון בנק כ"הסכם ירושה" שאינו בדרך של צוואה. נקבע כי סעיף 8(א) לחוק הירושה אוסר על עשיית הסכמים בדבר ירושתו של אדם בחייו. בית המשפט הדגיש כי גם אם נוצר "חוזה נאמנות" או מצג של שיתוף בחשבון, אין בכך כדי להקנות זכויות בעיזבון לאחר המוות אם הדבר לא נעשה בדרך של צוואה תקפה, ובכך הגן על העיקרון שצוואה היא הדרך הבלעדית להורשת נכסים.
3. ת"ע (אשד') 23303-07-12 עזבון המנוח מ.ט. נ' ע.ט: נקבע כי יורשים מנועים מלהתכחש להסכם חלוקה שבו הכירו במעמדו של יורש אחר. במקרה זה, המשיבים ניסו לטעון כי אלמנת המנוח אינה "בת זוג" לצורך ירושה, למרות שחתמו בעבר על הסכמים המכירים בה כיורשת. בית המשפט החיל את דוקטרינת ה"השתק" והמניעות, וקבע כי יורשים אינם יכולים לאחוז בחבל משני קצותיו – גם לחתום על הסכם חלוקה המכליל יורש וגם לטעון להיעדר זכאותו לאחר מכן.
4. עמ"ש 44688-10-22 פלונית נ' אלמונית: ביהמ"ש דן בתוקפו של הסכם ממון המכיל הוראות ויתור על ירושה מול חוק הירושה. פסק הדין עסק במתח שבין סעיף 8 לחוק (איסור הסכמי ירושה) לבין חופש החוזים בין בני זוג. נקבע כי ויתור על זכות ירושה במסגרת הסכם ממון הוא תקף, וכי יש להבחין בין "הסכם בדבר ירושה" (האסור) לבין "הסכם בדבר עזבון" (המותר). פסק הדין מחזק את היכולת של בני זוג להחריג נכסים מהירושה העתידית בדרך חוזית.
5. רע"א 47315-05-25 פלוני נ' פלוני: בית המשפט העליון אישר כי אופן חלוקת מקרקעין בין יורשים נתון לשיקול דעת רחב של הערכאה הדיונית. במסגרת בקשת רשות ערעור על מינוי שמאי, הובהר כי כאשר יורשים אינם מגיעים להסכמה, בית המשפט יכריע על פי חוות דעת מקצועיות. פסק הדין מדגיש את החשיבות של הגעה להסכם עצמאי בין היורשים, שכן בהיעדר הסכמה, בית המשפט יכפה חלוקה שלעיתים אינה תואמת את רצון הצדדים או את השימוש הפרקטי בנכס.
ניתן לכלול נכסים חיצוניים בהסכם כדי להגיע לאיזון, אך יש לכך השלכה מיסויית מכרעת. ככל שהאיזון מתבצע באמצעות נכסים "חיצוניים" לעיזבון, החלק היחסי שמועבר כנגדם ייחשב כעסקת מכר רגילה (חייבת במס שבח ורכישה) ולא כחלוקת ירושה פטורה. מומלץ תמיד לשאוף לאיזון בתוך "סל הנכסים" של המנוח.
גילוי צוואה מאוחרת מהווה שינוי נסיבות מהותי היורד לשורש העניין. במקרה כזה, ניתן לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול ההסכם עקב טעות יסודית. עם זאת, אם ההסכם כבר בוצע ונכסים נמכרו לצדדים שלישיים בתום לב, המערכת המשפטית תעדיף פתרונות של פיצוי כספי על פני ביטול רטרואקטיבי של הרישומים.
כל עוד ההסכם חתום על ידי כל הצדדים הכשירים, הוא מחייב במישור החוזי גם ללא אישור שיפוטי. יורש המבקש לסגת ממנו יידרש להוכיח עילת ביטול חוזית כבדת משקל (כמו עושק או הטעיה). אם ההסכם כבר הוגש לרשם הירושה או לטאבו, הנטייה תהיה לאכוף אותו כדי לשמור על יציבות משפטית.
הדבר אפשרי אך מחייב זהירות קיצונית. הסכם שבו יורש בחדלות פירעון מוותר על חלקו לטובת יורשים אחרים עלול להיחשב כ"העדפת נושים" או הברחת נכסים. במצב כזה, חובה לקבל את אישור הנאמן ובית המשפט של חדלות הפירעון, אחרת ההסכם יהיה חשוף לביטול מצד הנושים.
ההסכם מחייב את היורשים בינם לבין עצמם לגבי כל נכס שיפורט בו. עם זאת, אכיפת ההסכם במדינות זרות כפופה לדין המקומי באותה מדינה (Lex Situs). לעיתים יהיה צורך בהליכים משפטיים נוספים באותה מדינה כדי לתת תוקף קנייני לחלוקה המוסכמת שנקבעה בישראל.
