עם פטירתו של אדם, עובר עזבונו ליורשיו באופן מיידי לפי עקרון הנפילה המיידית הקבוע בחוק, אולם המעבר במישור הרישומי והמעשי נותר חסום עד לקבלת גושפנקה שיפוטית. כדי שניתן יהיה לפעול בנכסי המנוח – החל משחרור כספים נזילים בחשבונות בנק, דרך פדיון קופות גמל ועד להעברת בעלות ברכב או רישום זכויות במקרקעין – יש צורך ב"מפתח" משפטי בדמות צו רשמי. צו זה אינו פעולה טכנית גרידא, אלא פסק דין הצהרתי לכל דבר ועניין, המכריז כלפי כולי עלמא מי הם היורשים החוקיים ומהו חלקו היחסי של כל אחד מהם בעיזבון. ללא צו חלוט, נכסי המנוח נותרים במצב של "קיפאון משפטי" המונע כל אפשרות לביצוע דיספוזיציה או חלוקה בפועל.
במערכת המשפט הישראלית קיימים שני מסלולים מרכזיים לקבלת הצו, הנגזרים משאלת קיומה של צוואה תקפה. צו ירושה הוא המסלול הנבחר כאשר המנוח לא הותיר הוראות חלוקה, ואז מוגדרת זהות היורשים לפי מדרג קשרי הדם והזוגיות הקבוע בחוק. מנגד, צו קיום צוואה נועד להעניק תוקף משפטי מחייב למסמך האחרון שהותיר המוריש, ובכך הוא הופך את רצונו הפרטי ל"דין העיזבון". חשוב להבין כי הצו אינו יוצר את הזכות לירושה, אלא רק מצהיר עליה באופן רשמי המאפשר עבודה מול צדדים שלישיים, בנקים ולשכות רישום המקרקעין.
הליך קבלת הצו מחייב דיוק פרוצדורלי קפדני וניהול אסטרטגי של הגשת הבקשה. פגם קטן בניסוח הבקשה, אי-הקפדה על הודעות ליורשים או השמטת פרטים מהותיים, עלולים להוביל לעיכובים של חודשים ארוכים במזכירות הרשם לענייני ירושה. מעבר לכך, במקרים של מורכבות משפחתית או חשש להתנגדויות, שלב הגשת הבקשה הוא השלב הקריטי שבו נבנה מערך ההגנה על העיזבון. לכן, אנו רואים בצו לא רק מסמך טכני, אלא את התחנה המשפטית החשובה ביותר המבטיחה כי המעבר הבין-דורי של העושר המשפחתי יתבצע ללא תקלות, תוך הגנה מלאה על זכויותיהם המהותיות של היורשים.
שיטת המשפט הישראלית מכירה בשני מסלולים נפרדים להסדרת חלוקת העיזבון, כאשר היחס ביניהם מושתת על עקרון "כיבוד רצון המת" כערך עליון. המסלול הראשון, והנפוץ בהיעדר תכנון מוקדם, הוא ירושה על פי דין. במצב זה, העיזבון מחולק לפי "נוסחת ברירת המחדל" של המחוקק, המבוססת על קרבה משפחתית ומוגדרת בשיטת הדרגות. סדר היורשים קשיח ומעניק עדיפות לתא המשפחתי הגרעיני: בן הזוג יורש מחצית מהעיזבון (בנוסף למכונית והמיטלטלין), והיתרה מתחלקת בשווה בין ילדי המנוח. בפסיקה נקבע כי זכות הירושה על פי דין היא זכות מהותית, וכל סטייה ממנה לטובת גורם אחר דורשת הוכחה חד-משמעית לקיומו של רצון שונה מצד המוריש.
המסלול השני הוא ירושה על פי צוואה, מסלול הגובר על הוראות החוק הכלליות. הצוואה מאפשרת למוריש אוטונומיה מלאה לסטות מהחלוקה הליניארית, לנשל יורשים חוקיים, להעניק נכסים ליורשים מחוץ למעגל המשפחתי או לקבוע תנאים מורכבים למימוש הזכויות. ככל שקיימת צוואה תקפה, היא מהווה את "הדין הפרטי" של העיזבון ומחייבת את הרשויות. עם זאת, קיימים מצבי ביניים של ירושה מעורבת: במקרים בהם הצוואה שותקת לגבי נכסים מסוימים, או כאשר חלק מהוראותיה נפסלו מחמת פגם, יחולו הוראות הירושה על פי דין על אותה יתרה שלא הוסדרה בכתב.
בפרקטיקה המשפטית, האבחנה בין המסלולים קריטית כבר בשלב המקדמי. בעוד שבבקשה לצו ירושה המוקד הוא הוכחת קשרי דם, נישואין או סטטוס של ידועים בציבור, בבקשה לצו קיום צוואה המאמץ המשפטי עובר לבחינת תקינות המסמך, היעדר פגמים צורניים והוכחת גמירות דעתו של המצווה. בחירה בנתיב שגוי או התעלמות מקיומה של צוואה (אפילו חלקית) עלולה להוביל למתן צו פגום, המצריך הליך משפטי מורכב ויקר של ביטול או תיקון הצו בשלב מאוחר יותר.
בעשור האחרון עבר מערך הרשם לענייני ירושה מהפכה דיגיטלית, וכיום ברירת המחדל להגשת בקשות לצווי ירושה וקיום צוואה היא הגשה מקוונת. הליך זה אינו טכני בלבד; הוא מחייב עמידה בסטנדרטים מחמירים של אימות וחתימה אלקטרונית. כאשר מוגשת בקשה לצו קיום צוואה, המערכת דורשת את סריקת הצוואה המקורית וצירוף תצהיר אימות חתום על ידי המבקש ומאומת על ידי עורך דין. אחד הנדבכים הקריטיים בשלב זה הוא חובת משלוח הודעה בדואר רשום לכל היורשים המפורטים בבקשה או בצוואה. ללא הוכחת משלוח הודעות אלו, הרשם לא יתקדם בטיפול בתיק, שכן מדובר בפגיעה בזכות הטיעון של יורשים פוטנציאליים.
מעבר לפרוצדורה היבשה, קיימת דרישה לדיוק אבסולוטי בפרטי המנוח ובזהות היורשים. כל שגיאת הקלדה במספר תעודת זהות, כתובת או שם, עלולה להוביל לדחיית הבקשה על הסף או להוצאת צו שגוי שלא יכובד על ידי הבנקים ולשכת רישום המקרקעין. בבקשות הכוללות יורשים שהם קטינים, פסולי דין או נעדרים, המערכת המקוונת מפעילה מנגנוני התרעה המעבירים את הבקשה לבחינה מעמיקה יותר. במקרים אלו, הטיפול המשפטי הופך למורכב יותר, שכן הוא דורש התייחסות למעמד החסויים בתוך המרחב הדיגיטלי של הרשם.
חשוב לציין כי למרות המעבר למערכת מקוונת, קיימת חובה פיזית להפקיד את הצוואה המקורית בידי מזכירות הרשם תוך שבעה ימים ממועד ההגשה הדיגיטלית. אי-עמידה בלוח זמנים זה מובילה לביטול הבקשה באופן אוטומטי. כמו כן, בשלב ההגשה מתבצע תשלום אגרות (אגרת בקשה ואגרת פרסום), שמהוות תנאי סף לפתיחת התיק. ניהול נכון של הליך ההגשה דורש הכנה מוקדמת של כל נספחי הבקשה – החל מתעודת פטירה מקורית ועד ייפויי כוח מותאמים – וזאת כדי להבטיח שהבקשה "תיבלע" במערכת ללא תקלות ותעבור לשלב הבא של הבדיקה המהותית והפרסום.
הגשת בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה אינה מסתכמת במילוי טפסים, אלא מחייבת בניית תשתית ראייתית מוצקה המניחה את דעתו של הרשם בדבר זהות היורשים וזכאותם. המסמך הבסיסי והקריטי ביותר הוא תעודת פטירה מקורית או העתק נאמן למקור. במקרים בהם הפטירה התרחשה מחוץ לישראל, חובת התיעוד הופכת למורכבת יותר, שכן יש להציג תעודת פטירה רשמית של המדינה הזרה, מאומתת כדין (באמצעות חותמת אפוסטיל או אימות קונסולרי) ובצירוף תרגום נוטריוני לשפה העברית. ללא הוכחה פורמלית על מות המוריש, הרשם משולל סמכות משפטית לפתוח את התיק.
מעבר להוכחת הפטירה, על המבקש להמציא תיעוד המוכיח את הקשר המשפחתי או את הזכות לרשת. בבקשה לצו ירושה על פי דין, יש לצרף תעודות לידה של הילדים, תעודת נישואין של בן הזוג, ובמקרים של יורשים שהלכו לעולמם לפני המוריש – גם את צווי הירושה או צווי קיום הצוואה שלהם. דגש מיוחד ניתן לזיהוי היורשים באמצעות תעודות זהות ודרכונים. כל פער בשמות בין תעודת הפטירה לבין הרישום בצוואה או במרשם האוכלוסין, מחייב הגשת "תצהיר זיהוי" או "תצהיר שמות" חתום בפני עורך דין, המסביר את השוני ומאשר כי מדובר באותו אדם.
במסלול של צו קיום צוואה, חובת התיעוד מתמקדת במסמך הצוואה המקורי. החוק מחייב להפקיד את המקור פיזית, וזאת כדי לאפשר לבחון את אותנטיות החתימה ולוודא שלא מדובר בצילום שבוצעו בו שינויים. אם המקור אבד, יש להגיש בקשה נפרדת ומורכבת ל"הוכחת צוואה בהעתק" לפי סעיף 68(ב) לחוק, הכוללת תצהירים המפרטים את נסיבות אובדן המקור ואת המאמצים לאיתורו. בנוסף, יש לצרף אישורי מסירה המעידים כי לכל המוטבים נשלחה הודעה בדואר רשום על דבר הגשת הבקשה. הקפדה על תיעוד מלא, מאומת ומסודר היא הדרך היחידה למנוע "פינג-פונג" מול מזכירות הרשם ודחיות טכניות שמעכבות את חלוקת העיזבון.
לאחר הגשת הבקשה ובדיקתה הראשונית על ידי מזכירות הרשם, נכנס לתוקפו מנגנון חובת הפרסום, המהווה תנאי סף בלעדיו לא ניתן לתת צו חלוט. המטרה המרכזית של הפרסום היא להביא את דבר הגשת הבקשה לידיעת הציבור הרחב, ובפרט לידיעת נושים פוטנציאליים או יורשים שקיומם לא היה ידוע למבקש. הפרסום מתבצע בשני ערוצים מקבילים: ברשומות (העיתון הרשמי של המדינה) ובעיתון יומי נפוץ. שלב זה נועד להבטיח את שקיפות ההליך ולמנוע מצבים שבהם יורשים "נעלמים" או מחזיקי צוואות מאוחרות יותר יקופחו בשל חוסר ידיעה על ההליך המתנהל.
עם ביצוע הפרסום, מתחילה להיספר תקופת ההמתנה הקבועה בחוק, המוגדרת כברירת מחדל של 14 ימים (אלא אם נקבעה תקופה ארוכה יותר על ידי הרשם). זהו "חלון ההזדמנויות" החוקי להגשת התנגדויות לצו הירושה או לקיום הצוואה. לוחות הזמנים בנדבך זה הם קשיחים: כל עוד לא חלפה התקופה שנקבעה בפרסום, הרשם מנוע משפטית מלחתום על הצו. בפרקטיקה המשפטית, תקופה זו היא קריטית עבור מי שמבקש לערער על תוקף הצוואה או על זהות היורשים, שכן הגשת התנגדות לאחר מתן הצו (לפי סעיף 72 לחוק) דורשת עמידה בנטל הוכחה כבד הרבה יותר ומתן הסברים מניחים את הדעת על השיהוי בהגשה.
חשוב להבין כי חובת הפרסום אינה רק דרישה טכנית, אלא כלי להגנה על סופיות הדיון. ברגע שחלפה התקופה ולא הוגשה התנגדות, הרשם רשאי להניח כי אין עוררין על הבקשה ולהתקדם למתן הצו (בכפוף לאישור האפוטרופוס הכללי). עבור המבקשים, מדובר בשלב של המתנה פסיבית, אך עבור המערכת המשפטית זהו שסתום ביטחון המבטיח כי הצו שיינתן בסופו של יום יהיה יציב ככל הניתן. ניהול נכון של לוחות הזמנים, כולל מעקב אחר מועד הפרסום המדויק, מאפשר למשרדנו לספק ללקוח צפי ריאלי למועד קבלת הצו ולסיום הקפאת הנכסים בעיזבון.
במדינת ישראל, המדינה נחשבת ל"אביהם של חסויים", ותפקיד זה מתגבש במסגרת הליך הירושה באמצעות מעורבותו של האפוטרופוס הכללי. לאחר הגשת הבקשה לרשם לענייני ירושה, העתק ממנה מועבר אוטומטית לבחינת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה במשרדי האפוטרופוס הכללי. תפקידו של גוף זה הוא לסרוק את הבקשה ולבחון האם קיים אינטרס ציבורי או פרטי הדורש התערבות. המדינה אינה מסתפקת בבדיקה טכנית של המסמכים, אלא מוודאת כי חלוקת העיזבון אינה מקפחת צדדים שלישיים שאינם יכולים לעמוד על זכויותיהם בעצמם.
מעורבותו של האפוטרופוס הכללי הופכת לדומיננטית במיוחד כאשר בין היורשים נמנים קטינים, פסולי דין או נעדרים. במקרים אלו, המדינה בוחנת בשבע עיניים האם הצוואה או הסכמי חלוקת העיזבון שומרים על טובת החסוי. אם עולה חשש לקיפוח, האפוטרופוס הכללי לא יהסס להגיש הודעה על כוונה להתערב בהליכים, מה שעלול להוביל לעיכוב במתן הצו ולצורך בניהול דיונים בבית המשפט לענייני משפחה. בפרקטיקה המשפטית, נציגי האפוטרופוס בוחנים גם את סבירותן של צוואות המורישות רכוש רב לטובת מטרות ציבוריות או צדקה, כדי לוודא שהמסמך אכן משקף רצון חופשי וללא השפעה בלתי הוגנת.
עבור מרבית הבקשות הסטנדרטיות, שבהן כל היורשים הם בגירים וכשירים, הליך הפיקוח מסתיים בהודעה מטעם האפוטרופוס הכללי כי הוא "אינו מתכוון להתערב בהליכים". הודעה זו היא ה"אור הירוק" המשמעותי ביותר בדרך לקבלת הצו. ניהול נכון של הבקשה מלכתחילה – תוך שקיפות מלאה מול האפוטרופוס וצירוף כל המסמכים המעידים על הגנה על זכויות חסויים – מאפשר לקבל את עמדת המדינה במהירות המרבית. הבנה מעמיקה של הקריטריונים בהם המדינה נוטה להתערב מאפשרת לנו לצפות מראש קשיים ולמזער את החיכוך עם רשויות הפיקוח, ובכך להבטיח הליך חלק ויעיל עבור היורשים.
ככלל, הרשם לענייני ירושה מחזיק בסמכות מנהלית להנפיק צווי ירושה וקיום צוואה בבקשות שאין לגביהן מחלוקת. אולם, חוק הירושה מגדיר בסעיף 67א רשימה סגורה של מקרים שבהם חובה על הרשם להעביר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה. המקרה הנפוץ ביותר הוא הגשת התנגדות לבקשה; ברגע שמוגשת התנגדות עניינית העומדת בתנאי הסף, הרשם משולל סמכות להכריע בה והתיק הופך לתיק ליטיגציה לכל דבר ועניין. במצב זה, הבקשה המקורית הופכת לכתב תביעה, והמתנגד הופך לנתבע, כשהדיון מתמקד בבירור עילות הפסילה או הפגמים שנפלו בצוואה.
מעבר להתנגדויות, קיימים מקרים בהם הרשם מעביר את התיק ביוזמתו או בשל נסיבות אובייקטיביות. כך למשל, כאשר ב"כ היועץ המשפטי לממשלה מודיע על כוונה להתערב בהליכים בשל פגיעה אפשרית בזכויות קטינים או חסויים, או כאשר מדובר בבקשה לאישור צוואה שבעל פה. גם במקרים שבהם נפלו פגמים צורניים מהותיים בצוואה המצריכים הפעלה של סעיף 25 לחוק (סמכות הריפוי), הרשם אינו מוסמך להפעיל שיקול דעת שיפוטי זה בעצמו ועליו להעביר את ההכרעה לבית המשפט. צומת זה הוא קריטי, שכן הוא משנה את אופיו של ההליך מדיון "על הנייר" להליך של הוכחות, חקירות עדים והכרעה שיפוטית.
נוסף על אלו, סעיף 67א(א)(8) מעניק לרשם סמכות שבשיקול דעת להעביר לבית המשפט כל תיק שנראה לו כי מורכבותו העובדתית או המשפטית מצדיקה זאת. דוגמה מובהקת לכך היא פרשנות של צוואה מעורפלת או סתירתית, או מקרים שבהם יש ספק ממשי בדבר זהותו של המוריש או היורשים. הבנת נקודת המפנה הזו מאפשרת לנו להיערך אסטרטגית כבר בשלב הגשת הבקשה: זיהוי מראש של עילות שעלולות להוביל להעברת התיק לבית המשפט מאפשר לבנות תשתית ראייתית חזקה יותר, למנוע עיכובים מיותרים בערכאות, ולתת ללקוח צפי ריאלי לגבי אורך ההליך המצפה לו ולעלויות הכרוכות בניהולו.
קבלת צו הירושה או צו קיום הצוואה היא נקודת המפנה המשפטית, אך אין בה כדי להשלים את חלוקת העיזבון בפועל. הצו מהווה "מפתח" המאפשר ליורשים לפנות אל צדדים שלישיים וגופים מוסדיים כדי לבצע שינוי בעלות (טרנספורמציה) של נכסי המנוח על שמם. במישור המקרקעין, יש להגיש בקשה לרישום הירושה בלשכת רישום המקרקעין (טאבו), בצירוף הצו הדיגיטלי החתום. שלב זה הוא קריטי, שכן רק עם השלמת הרישום הופכים היורשים לבעלי הזכויות הקנייניות בנכס, דבר המאפשר להם למכור אותו, לשעבדו או להעבירו לאחרים. פער בין מתן הצו לבין הרישום בפועל עלול ליצור תקלות משפטיות, במיוחד אם אחד היורשים נקלע לחובות או הולך לעולמו בטרם נרשמו הזכויות.
במישור הפיננסי, העבודה מתבצעת מול התאגידים הבנקאיים וחברות הביטוח. הצו מאפשר ליורשים לגשת לחשבונות הבנק של המנוח, לקבל מידע מלא על היתרות ולמשוך את הכספים בהתאם לחלקם היחסי. חשוב להדגיש כי הבנקים מחויבים לבדוק את זהות המציגים מול הצו המקורי המצוי במערכות הרשם לענייני ירושה. במקרים של קופות גמל, קרנות השתלמות ופוליסות ביטוח חיים, המצב מורכב יותר: נכסים אלו נחשבים לעיתים כ"נכסים מלבר לעיזבון" (לפי סעיף 147 לחוק הירושה), והם מחולקים לפי רשימת המוטבים שקבע המנוח בחייו ולא בהכרח לפי צו הירושה. ניהול נכון של שלב הביצוע מחייב אבחנה מדויקת בין נכסים הכפופים לצו לבין אלו הדורשים הליך נפרד מול הקופות.
מעבר לנדל"ן וכספים, יש להסדיר את רישום הבעלות בנכסים נוספים כגון כלי רכב (מול משרד הרישוי), מניות בחברות (מול רשם החברות) וזכויות קניין רוחני. בפרקטיקה המשפטית, אנו מלווים את היורשים גם בשלב הדיווחי, שכן לעיתים נדרשים אישורי מס (כגון מס שבח) או הסכמות מצד נושים בטרם יבוצע הרישום הסופי. סיום מוצלח של ההליך אינו מסתכם באחיזת הצו ביד, אלא ברגע שבו כל נכס ונכס מעזבונו של המנוח רשום באופן תקין וחוקי על שם היורשים, תוך הבטחת רצף זכויות נקי משיעבודים או מעיקולים שהיו רשומים לחובת המוריש.
ההלכה הפסוקה עיצבה את הדרך שבה בתי המשפט והרשם לענייני ירושה בוחנים בקשות למתן צווים, תוך איזון בין דרישות הצורה לבין חקר האמת וגילוי רצון המת:
דנ"א 7818/00 אהרון נ' אהרוני: פסק דין מכונן הדן ב"סמכות הריפוי" של בית המשפט לפי סעיף 25 לחוק. נקבע כי במקרים שבהם קיים "מרכיב יסוד" בצוואה (כמו מסמך בכתב יד), רשאי בית המשפט לקיים את הצוואה אף אם נפלו בה פגמים צורניים חמורים, ובלבד שהוכחה גמירות דעתו של המצווה מעל לכל ספק. ההלכה מדגישה כי הפורמליזם לא יגבר על רצון המת המוכח.
בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני: דיון מעמיק בעילת ה"מעורבות" בעריכת צוואה (סעיף 35). בית המשפט העליון קבע כי אין להסתפק בבדיקה טכנית של המעורבות, אלא יש לבחון אם הנהנה היה "החוט המקשר" ביצירת הצוואה. ההלכה מבהירה כי מעורבות יתר, גם ללא הוכחת השפעה בלתי הוגנת, עשויה להוביל לפסילת הבקשה לקיום הצוואה.
ע"א 4182/90 רענני נ' רענני: עוסק בחובה להגיש את מקור הצוואה (סעיף 68ב). נקבע כי הגשת העתק אפשרית רק במקרים חריגים שבהם הוכח שהמקור אבד או הושמד שלא על מנת לבטלו. בית המשפט החמיר עם המבקשים קיום על בסיס צילום, והדגיש כי נטול ההוכחה במקרה כזה הוא כבד במיוחד כדי למנוע הונאות.
בע"מ 1857/24 פלונית נ' פלונית: פסק דין חדשני העוסק ביכולת לתקן טעויות בצוואות, במיוחד בצוואות הדדיות. בית המשפט הדגיש את עקרון "אינטרס ההסתמכות" של בני הזוג וקבע כי ניתן לתקן הוראות סותרות או טעויות סופר כדי להגשים את הכוונה המקורית, חלף ביטול גורף של הצוואה.
עמ"ש 35105-01-25 נ.ק. נ' א.י.: פסיקה עדכנית המדגישה את משקלם של עדי הקיום ועורך הדין עורך הצוואה. נקבע כי להתרשמות הבלתי אמצעית של העדים בזמן החתימה יש משקל סגולי גבוה יותר מחוות דעת רפואיות שנערכו רטרואקטיבית. פסק הדין מחזק את חשיבות התיעוד המקצועי של מעמד החתימה כבסיס לאישור הבקשה לקיום.
כן. אין צורך בהסכמת כל היורשים לצורך הגשת הבקשה. כל "מעוניין בדבר" (יורש, נושה או מנהל עיזבון) רשאי להגיש את הבקשה לבדו. חובתו של המבקש היא ליידע את יתר היורשים על הגשת הבקשה בדואר רשום. אם יורש מסוים מתנגד לתוכן הבקשה או לזהות היורשים, עליו להגיש כתב התנגדות פורמלי לרשם בתוך התקופה שנקבעה בפרסום, אך הוא אינו יכול למנוע את עצם פתיחת ההליך.
כן, פעולה זו מכונה הסתלקות מהעיזבון (לפי סעיף 6 לחוק הירושה). יורש רשאי להצהיר בכתב ובתצהיר מאומת על ידי עורך דין כי הוא מסתלק מחלקו בעיזבון, כולו או מקצתו. חשוב להדגיש כי הסתלקות יכולה להיות "כללית" (לטובת העיזבון) או "ספציפית" לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש בלבד. את הודעת ההסתלקות יש להגיש כחלק מהבקשה לצו הירושה או קיום הצוואה, והיא משנה את חלוקת הנכסים בצו עצמו, כך שהמסתלק נחשב כמי שלא היה יורש מלכתחילה.
במסלול ירוק (ללא התנגדויות או מעורבות חריגה של האפוטרופוס הכללי), התהליך אורך בדרך כלל בין חודשיים לשלושה חודשים. פרק זמן זה נגזר מחובת ההמתנה של 14 יום לפחות ממועד הפרסום בעיתון, ובדיקת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה שאורכת כ-45 יום בממוצע. במקרים דחופים ניתן להגיש בקשה למינוי מנהל עיזבון זמני שיפעל עוד בטרם ניתן הצו הסופי.
חוק הירושה מאפשר בסעיף 72 לתקן או לבטל צו שניתן, אם התגלו עובדות או מסמכים שלא היו בפני הרשם בעת מתן הצו. יש להגיש בקשה לביטול הצו הקיים ובקשה לקיום הצוואה החדשה. בתי המשפט בוחנים במקרים אלו את "מידת השקידה" של המבקש – כלומר, מדוע לא הציג את הצוואה בזמן. אם כבר בוצעה חלוקה של נכסים לצדדים שלישיים בתום לב, המצב המשפטי הופך למורכב ומחייב תביעות להשבת כספים.
לא באופן אוטומטי. רוב המדינות דורשות הליך של "אישור צו זר" (Probate) או הגשת בקשה מקומית במדינת היעד. עם זאת, הצו הישראלי מהווה ראיה מרכזית בהליך הזר להוכחת זהות היורשים. במקרים של נכסים בחו"ל, מומלץ להיעזר בעורך דין המלווה את התהליך בשתי המדינות, שכן לעיתים נדרשת התאמה של נוסח הצו הישראלי לדרישות הרישום הספציפיות בחו"ל (כגון החרגת נכסים מסוימים).
