מוסד מזונות הילדים בישראל נשען על תשתית דואלית המשלבת בין הדין האישי (הדתי) לבין הדין האזרחי. מהות המזונות היא הבטחת צרכיו הפיזיים, הנפשיים והחינוכיים של הקטין, תוך שמירה על רמת החיים אליה הורגל. מבחינה משפטית, המזונות אינם רק העברה כספית, אלא חובה אבסולוטית של הורה כלפי ילדו, המוגדרת כזכותו העצמאית של הקטין שאינה ניתנת לוויתור על ידי ההורים ללא אישור שיפוטי קפדני.
החובה המשפטית מחולקת לשלוש קטגוריות מרכזיות: צרכים הכרחיים הכוללים מזון, ביגוד בסיסי ורפואה; מדור והחזקת מדור המגלמים את חלקו של הילד בעלויות המגורים והוצאות הבית השוטפות; ודין צדקה המתייחס להוצאות מעבר לבסיס, כגון חוגים, פנאי ושיעורי עזר. בתיקי עצימות גבוהה, ההבחנה בין הקטגוריות מטשטשת, שכן רמת החיים הגבוהה הופכת את ה"מותרות" לחלק בלתי נפרד משגרת חיי הקטין.
בתי המשפט בוחנים כיום את סוגיית המזונות דרך פריזמה של צדק חלוקתי, השואפת למנוע פערים כלכליים קיצוניים בין בתי ההורים. ניתוח המזונות דורש בחינה של פוטנציאל ההשתכרות המלא, הכולל לא רק שכר מבוסס תלוש, אלא גם הכנסות מנכסים, דיבידנדים, בונוסים והטבות שכר. המטרה היא יצירת רשת ביטחון כלכלית שתאפשר לילד להמשיך ולהתפתח ללא פגיעה ברווחתו בעקבות הגירושין.
פסק הדין המהפכני בע"מ 919/15 של בית המשפט העליון יצר שינוי פרדיגמה דרמטי עבור ילדים בגילאי 6 עד 18, בקבעו כי הדין האישי-דתי, שהטיל את חובת המזונות על האב בלבד, נסוג מפני עקרון השוויון המהותי. קביעת המזונות כיום אינה מבוססת עוד על מגדר ההורה, אלא על ניתוח כלכלי אובייקטיבי של היכולת הממשית של כל אחד מהצדדים.
חשוב לציין כי בעוד שפסק הדין המקורי התמקד במקרים של שוויון מוחלט בהסדרי השהות, הפסיקה הרחבה שלאחר מכן אימצה את עקרונותיו גם במקרים בהם הסדרי השהות אינם שווים. בתי המשפט מיישמים כיום את עקרונות השוויון והצדק החלוקתי באופן גמיש, תוך בחינת יחס ההכנסות וזמני השהות בפועל, גם אם אלו אינם מאוזנים לחלוטין.
עם זאת, נקודה קריטית למתדיינים היא כי בתי הדין הרבניים אינם רואים עצמם מחויבים לפסוק מזונות בהתאם להלכת בע"מ 919/15. כפי שנקבע בפסיקת בית הדין הרבני הגדול, בתי הדין שומרים על עצמאות שיקול הדעת ההלכתי שלהם. מבחינתם, הפרשנות שניתנה בבית המשפט העליון לדין העברי אינה מחייבת את הדיינים, המוסמכים לפסוק לפי הבנתם בתורה ובמקורות ההלכה. בפועל, בתי הדין נוטים לעיתים קרובות להמשיך ולהטיל על האב חובת מזונות מוגברת, גם במצבים של שהות שוויונית והכנסות דומות.
מדובר במהפכה ששינתה סדרי עולם בערכאה האזרחית, והיא מתגבשת לכדי מתווה אופרטיבי המשתנה בהתאם לקבוצות הגיל:
מתחת לגיל 6 (קטני קטינים): בשלב זה החבות המשפטית לא השתנתה והיא מוטלת במלואה על כתפי האב. על פי הדין האישי, האב חב במזונותיהם ההכרחיים של ילדיו בחיוב אבסולוטי, ללא קשר לרמת הכנסתו או לחלוקת זמני השהות. בתיקים בעלי עומק כלכלי, סכום זה נגזר מרמת החיים הגבוהה אליה הורגל הקטין ועשוי לכלול רכיבי טיפול והעשרה נרחבים.
גילאי 6 עד 15: זוהי ליבת המהפכה (בבית המשפט). נטל המזונות מתחלק בין שני ההורים באופן יחסי להכנסותיהם הפנויות ולחלוקת זמני השהות בפועל. במקרים של הכנסות דומות ושהות שוויונית או קרובה לכך, ניתן להגיע להפחתה משמעותית בחיוב הישיר ואף למזונות אפס, תוך מעבר למנגנון של הוצאות משותפות.
גילאי 15 עד 18: החובה המשפטית מבוססת כולה על דין צדקה. ככלל, הערכאות המשפטיות אינן נוטות לשנות בשלב זה את גובה המזונות שנקבע בגילאי 6-15, והמתווה הקיים ממשיך להנחות את הצדדים. עם זאת, היכולת הכלכלית של האם מקבלת משקל רב, והדגש עובר למימון הוצאות חריגות.
מגיל 18 ועד תום השירות הצבאי: גובה המזונות פוחת לשיעור של שליש מהסכום ששולם עד כה. רציונל זה מניח כי חלק מצרכי הקטין מסופקים על ידי המערכת הצבאית, אך לערכאה השיפוטית נותר שיקול דעת לקבוע סכום גבוה יותר בנסיבות מיוחדות.
הליך משפטי לקביעת מזונות קבועים עשוי לארוך חודשים ארוכים, אך צרכי הילדים אינם סובלים דיחוי. לשם כך נועד מוסד המזונות הזמניים – סעד דחוף שניתן על ידי הערכאה השיפוטית בשלבים המוקדמים של ההליך, במטרה להבטיח את קיומם הכלכלי של הקטינים ולמנוע מצב שבו אחד הצדדים נותר ללא יכולת לספק את צרכיהם הבסיסיים.
קביעת המזונות הזמניים מבוססת על גישת הבדיקה הלכאורית, המסתמכת על נתונים גלויים ועל עקרון השמירה על המצב הקיים (Status Quo). נקודה אסטרטגית שחשוב להכיר היא חוסר הסימטריה בתיקון הטעויות לאחר פסק הדין הסופי:
במידה ובפסק הדין ייקבעו מזונות קבועים גבוהים יותר מהזמניים, הצד המשלם יחויב לשלם רטרואקטיבית את כל ההפרש המצטבר מיום הגשת התביעה. לעומת זאת, אם ייקבעו מזונות נמוכים יותר, המדיניות המשפטית המקובלת היא שהכספים שכבר שולמו לא יוחזרו, וזאת תחת ההגדרה של "מזונות שנאכלו" – מתוך הנחה שהכסף שימש לצרכי הילדים ואין להשיב את הגלגל לאחור על חשבונם.
חוסר סימטריה זה הופך את ניהול הבקשה למזונות זמניים לקריטי במיוחד. לסכום שנפסק בראשית ההליך יש נטייה להפוך ל**"עוגן פסיכולוגי"** המשפיע על פסיקת המזונות הקבועה ועל נכונות הצדדים לפשרה. אנו שמים דגש מיוחד על הצגת תמונת מצב מדויקת ומגובה במסמכים כבר בשלב זה, כדי למנוע יצירת חובות עבר כבדים מחד, או תשלום יתר שלא ניתן יהיה להשיבו מאידך.
כדי להגיע לתוצאה מאוזנת וצודקת, בתי המשפט מבצעים כיום אבחנה חדה בין שני סוגי הוצאות. אבחנה זו קריטית במיוחד בתיקים המנוהלים לפי הלכת בע"מ 919/15, שכן היא קבעה איזה חלק מהמזונות ישולם ישירות להורה השני ואיזה חלק יוצא על ידי כל הורה בביתו.
הוצאות תלויות שהות הן אותן הוצאות ש"נודדות" עם הילד בין הבתים. מדובר בעיקר בהוצאות מזון, טואלטיקה, אחזקת הבית (חשמל, מים, גז) ובילויים שוטפים. ככל שזמני השהות קרובים יותר לשוויון, כך גדל הנתח מהוצאות אלו שכל הורה מוציא באופן ישיר בביתו, מה שמוביל בהכרח לצמצום תשלום המזונות הישיר מהורה אחד למשנהו.
לעומת זאת, הוצאות שאינן תלויות שהות (הוצאות קבועות) הן הוצאות שמתקיימות ללא קשר לשאלה היכן הילד ישן הלילה. אלו כוללות רכישת ביגוד והנעלה, תכשירים רפואיים קבועים, וספרי לימוד.
בעבר נהגו להציע מנגנונים כמו "הורה מרכז" לניהול הוצאות אלו, אך בפרקטיקה המשפטית זהו מנגנון נדיר לשימוש, שכן הוא מחייב שיתוף פעולה הדוק שלא תמיד קיים בין הצדדים. הפתרון השכיח כיום הוא קביעת סכום מזונות גלובלי עבור רכיב זה, או לחילופין הקמת חשבון הוצאות משותף, כדי להבטיח שלילד יהיה מענה מלא לצרכיו הקבועים ללא קשר למיקום הפיזי שלו.
הצלחתו של הליך המזונות תלויה ביכולת לבצע ניתוח כלכלי מדוקדק של רכיבים אלו. הצגת נתונים לא מדויקים לגבי ההוצאות בבית או אי-הפרדה נכונה בין סוגי הצרכים, עלולה להוביל לחיוב מזונות שאינו משקף את המציאות הכלכלית בבתים, ויוצר פערים שפוגעים בסופו של יום בטובת הילד.
רכיב המדור נועד להבטיח לילדים קורת גג הולמת, והוא כולל שני חלקים נפרדים: השתתפות בעלות המגורים עצמה (שכר דירה או משכנתא) והשתתפות בהוצאות אחזקת המדור (ארנונה, חשמל, מים, ועד בית וכיו"ב). בפסיקה האזרחית התגבשו אחוזי השתתפות קבועים: עבור ילד אחד משלם ההורה החייב 30% מעלות המדור, עבור שני ילדים 40%, ועבור שלושה ילדים ומעלה – 50%.
כאשר מתקיימים זמני שהות שוויוניים, קיימת הבחנה דרמטית בין הערכאות: בבתי המשפט לענייני משפחה, התפיסה הרווחת היא שמאחר ששני ההורים נדרשים להחזיק מדור מלא וראוי עבור הילדים, עלויות אלו לרוב מתקזזות בעין. המשמעות היא שכל הורה נושא בעלויות המדור בביתו שלו, מבלי להעביר תשלום עבור רכיב זה להורה השני. קביעה זו מבוססת על ההנחה ששכר ההורים דומה ולא קיימים פערי השתכרות גדולים מאוד; במקרים של פערים משמעותיים, בית המשפט עשוי להורות על תשלום מדור חלקי גם בשהות שוויונית, כדי למנוע מצב שבו רמת המגורים בבית אחד נחותה משמעותית מזו שבבית השני.
לעומת זאת, בבתי הדין הרבניים הגישה שונה בתכלית. כפי שעולה מפסיקת בית הדין הרבני הגדול, דיינים רבים סבורים כי לא ניתן לשכור דירה לחצאי שבועות, ולכן העובדה שהאם מחויבת להחזיק דירה גדולה עבור הילדים לכל אורך החודש, מצדיקה את המשך חיובו של האב בחלקם של הילדים במדור אצל האם – גם במצבים של חלוקת זמנים שווה.
בתיקים של משפחות בעלות אמצעים, המאבק המשפטי מתמקד לעיתים קרובות בתקרת המדור. בעוד שהפסיקה הבסיסית מדברת על דירה ממוצעת, בתיקי הון אנו פועלים להוכחת רמת החיים אליה הורגלו הקטינים, מה שעשוי להוביל לפסיקת מדור המשקף עלויות מגורים בשכונות יוקרה או בדירות רחבות ידיים, כדי למנוע ירידה דרסטית בסטנדרט המגורים של הילדים לאחר הפירוד.
מעבר למזונות השוטפים ולמדור, קיים עולם שלם של הוצאות חריגות (הנקראות לעיתים "מחציות"). אלו הן הוצאות שאינן נכללות בסכום המזונות החודשי הקבוע, והן משולמות בנפרד על ידי שני ההורים, לרוב על בסיס קבלות או דרישות תשלום מהמוסדות הרלוונטיים. חשיבותן של הוצאות אלו עולה ככל שהילדים מתבגרים וצרכיהם הופכים ספציפיים ויקרים יותר.
בתחום החינוך, ההוצאות החריגות כוללות אגרות חינוך, ספרי לימוד, ציוד לבית הספר, קייטנות (לרוב עד עלות קייטנה ציבורית), צהרונים, חוגים ותנועות נוער. דגש מיוחד ניתן לשיעורים פרטיים, אשר בתיקים רבים הופכים לרכיב משמעותי הנדרש לשמירה על הישגי הקטין. בתחום הבריאות, מדובר בהוצאות שאינן מכוסות על ידי סל הבריאות או הביטוח המשלים, כגון טיפולי שיניים, אורתודנטיה, משקפיים, טיפולים רגשיים ותרופות כרוניות.
ככלל, ברירת המחדל בפסיקה היא חלוקה של "מחצית במחצית" (50/50) בין ההורים. עם זאת, בתי המשפט נוטים כיום לקבוע חלוקה יחסית להכנסות הפנויות. כך למשל, הורה המשתכר פי שלושה מההורה השני, עשוי לשאת ב-75% מההוצאות החריגות. בנוסף, בתי המשפט קובעים לרוב כי קצבת הילדים מהביטוח הלאומי תשמש לכיסוי חלק מההוצאות הללו או תועבר להורה המרכז את הרכישות, מה שמהווה רכיב נוסף באיזון הכלכלי.
במשפחות בעלות אמצעים, אנו שמים דגש מיוחד על הגדרת "רמת החיים המקובלת". בתיקים אלו, הוצאות שנחשבות לרוב כ"מותרות" – כגון שיעורי רכיבה, חוגי העשרה יוקרתיים, לימודים בבתי ספר פרטיים או טיפולי רפואה משלימה – עשויות להיות מוגדרות כחלק מהחובה המשותפת.
כדי למנוע חיכוכים עתידיים, אנו מקפידים על ניסוח מנגנון יישוב מחלוקות, הקובע כי בהיעדר הסכמה על הוצאה חריגה, יכריע בנושא הגורם המקצועי הרלוונטי (כגון רופא המשפחה או יועץ בית הספר), ובכך נמנעת גרירת הצדדים לערכאות משפטיות על כל חוג או שיעור עזר.
בקביעת גובה המזונות, הערכאה השיפוטית מבצעת ניתוח הוליסטי של החוסן הכלכלי של כל הורה. המושג המרכזי כאן הוא "הכנסה פנויה", המחושבת לאחר ניכוי הוצאות המדור והחזקתו מהכנסות הנטו, וכוללת בתוכה את כלל המקורות הכספיים והנכסים העומדים לרשות הצדדים. בתי המשפט בוחנים בקפידה לא רק שכר עבודה, אלא גם הכנסות פסיביות מדירות להשקעה, דיבידנדים, קרנות השתלמות וחשבונות חיסכון.
בתיקים המאופיינים בהון משפחתי או בעסקים פרטיים, אנו שמים דגש על חשיפת נכסים שאינם נזילים ועל הצגת רמת החיים הממשית של הצדדים, שלעיתים עולה משמעותית על השכר המוצהר. בקרב עצמאיים ובעלי שליטה, הבדיקה הכלכלית מעמיקה אל תוך דוחות רווח והפסד כדי לנטרל הוצאות אישיות שמומסות דרך העסק, ובכך לחשוף את כושר המשיכה האמיתי של בעל העסק מעבר ל"שכר המנהלים" הרשמי.
מרכיב קריטי נוסף בחישוב זה הוא פוטנציאל ההשתכרות. בית המשפט רשאי לייחס להורה הכנסה גבוהה מזו שהוא מרוויח בפועל, אם הוכח כי הוא נמנע במכוון ממיצוי כישוריו או ניסיונו המקצועי. הניתוח כולל בחינת גיל, השכלה, והזדמנויות בשוק העבודה. בנוסף, בתי המשפט נוטים כיום להתחשב בנכסים משפחתיים ובעזרה כלכלית קבועה מהורים (סבא-סבתא), ככל שזו הוכחה כעקבית ומהווה חלק מרקמת החיים הכלכלית של המשפחה.
היכולת להוכיח או להפריך פוטנציאל השתכרות דורשת מומחיות בליטיגציה ושימוש בחקירות כלכליות במידת הצורך. אנו פועלים לניתוח מעמיק של המציאות הכלכלית כדי להבטיח שחלוקת המזונות תתבסס על נתוני אמת ולא על מצגי שווא. המטרה היא לקבוע יחס הכנסות פנויות מדויק, המהווה את הבסיס לכל נוסחת המזונות המודרנית, ובכך למנוע עיוותים כלכליים שיובילו לקריסת אחד הבתים.
לאחר שמיפינו את כלל הנתונים – החל מצרכי הילדים ותלויי השהות, דרך עלויות המדור ועד להכנסות הפנויות – מגיע שלב השקלול הסופי. קביעת דמי המזונות אינה פעולה מתמטית טכנית בלבד, אלא מלאכת מחשבת משפטית השואפת ליצור איזון כלכלי בין שני בתיו של הקטין. בבתי המשפט לענייני משפחה, הדבר נעשה תוך יישום העקרונות שנקבעו בהלכת בע"מ 919/15, המבוססת על יחסיות והכנסות פנויות.
בפועל, בבית המשפט, הנוסחה נגזרת מיחס ההכנסות הפנויות אל מול יחס זמני השהות. לשם ההמחשה: נניח שצרכי הילד הם 3,000 ש"ח וזמני השהות שווים, אך האב משתכר 60% מההכנסה הפנויה המשותפת והאם 40%. מאחר שהילד נמצא אצל האב מחצית מהזמן והוא כבר מוציא עליו "בעין" 1,500 ש"ח, השורה התחתונה תהיה העברת מזונות של 300 ש"ח בלבד מהאב לאם, כדי לאזן את הפער הכלכלי בין הבתים.
נקודה קריטית שחשוב להדגיש היא שבית הדין הרבני אינו כפוף להלכת בע"מ 919/15. בעוד שבתי המשפט אימצו את עקרון השוויון והיחסיות, בתי הדין הרבניים ממשיכים לפסוק במידה רבה לפי הדין העברי המסורתי, המטיל על האב חובה רחבה יותר במזונות הילדים (בעיקר בגילאים הצעירים), ללא קשר ישיר ליחס ההכנסות או לחלוקת זמני השהות. פער זה הופך את בחירת הערכאה המשפטית ("מרוץ הסמכויות") להחלטה אסטרטגית משמעותית בתיק.
אנו מלווים את הלקוח בבניית אסטרטגיה חישובית המותאמת לערכאה שבה מתנהל התיק. הצגת הנתונים בצורה מובנית, תוך הבנת הניואנסים בין פסיקת בתי המשפט לבתי הדין, מאפשרת לנו להשיג תוצאה מאוזנת המונעת פסיקת מזונות שגויה שעלולה להוביל לקשיים כלכליים מתמשכים לאחד הצדדים, ומבטיחה שקט תעשייתי לשני ההורים בניהול חייהם החדשים.
כדי לקבל תמונה ברורה על האופן שבו הערכאות השונות מכריעות במחלוקות מזונות, ריכזנו מספר פסיקות הממחישות את המגמות העדכניות בשטח:
1. סמכות בית הדין הרבני לפסוק לפי הדין ההלכתי
פסק הדין: תיק (רבני גדול) 1407770/1 פלוני נ' פלונית
הגישה: בית הדין הרבני הגדול הבהיר כי הוא אינו מחויב ליישם את נוסחת בע"מ 919/15 של בית המשפט העליון. הגישה הרווחת בבתי הדין היא שסמכות הפסיקה נגזרת מהדין העברי, ולפיו גם בנסיבות של שהות שוויונית או שכר גבוה של האם, חובת המזונות היסודית נותרת על כתפי האב.
2. הנוסחה המתמטית – כלי עזר בלבד
פסק הדין: עמ"ש (חיפה) 27338-01-25 האב נ' האם
הגישה: בית המשפט המחוזי אימץ את מבחן "מעוף הציפור". הגישה היא שאין חובה להיצמד לנוסחאות אריתמטיות נוקשות; אם התוצאה הסופית משקפת איזון ראוי בין צרכי הילדים ליכולות ההורים, ערכאת הערעור לא תתערב בחישוב המדויק.
3. החלת עקרונות השוויון גם על מי שאינם יהודים
פסק הדין: רמ"ש (חיפה) 18027-01-22 פלונית נ' אלמוני
הגישה: הפסיקה קובעת כי עקרונות השוויון המגדרי של הלכת 919/15 (חלוקה לפי הכנסות פנויות) הם עקרונות אוניברסליים. הגישה היא שיש להחילם גם על צדדים שאינם יהודים, מתוך שאיפה לצדק חלוקתי שאינו תלוי דת בערכאות האזרחיות.
4. הגישות השונות לקיזוז קצבת נכות של קטין מדמי המזונות
פסק הדין: תלה"מ 37344-10-21 ל' נ' ל' (קטינה)
הגישה: בפסיקה קיימות גישות שונות בשאלה האם יש לנכות את קצבת הנכות מהמזונות הנפסקים, או שמא היא ניתנת בנוסף להם:
לפי גישה אחת: במקום בו לא הוכח שצרכיו של הקטין עולים על גמלת הנכות המשולמת עבורו, אין לפסוק עבורו דמי מזונות נוספים, שכן הגמלה נחשבת ככזו שמכסה את צרכיו ההכרחיים.
לפי גישה שנייה: קצבת נכות היא קצבה אישית שנועדה לסייע במימון הוצאות רפואיות וטיפולים שיקומיים מיוחדים הנובעים מהנכות, ולא למימון צרכים שוטפים כמו מזון וביגוד. לכן, אין לקזזה ועל ההורים להמשיך לשאת במזונות כסדרם.
גישת ביניים: הפסיקה הציעה מנגנון של פתיחת חשבון בנק ייעודי אליו יופקדו כספי הקצבה. מהחשבון ישולמו הצרכים המיוחדים בלבד, בעוד המזונות השוטפים ישולמו על ידי ההורים, וכספי הקצבה שיוותרו ישמשו את הקטין להבטחת עתידו.
5. שלילת מזונות במקרה של "ילד מרדן"
פסק הדין: רע"א 3761/10 פלוני נ' פלונית
הגישה: בית המשפט העליון התווה גישה מאוזנת לסוגיית סרבנות הקשר. שלילת מזונות אינה נעשית כ"עונש" אוטומטי, אלא ככלי קיצוני במקרים של מרדנות מוכחת, תוך בחינת מידת האחריות של כל אחד מההורים למצב והשפעת ההפחתה הכלכלית על הילד.
הלכת 919/15 כשלעצמה אינה מהווה "עילה אוטומטית" לפתיחת פסקי דין חלוטים. כדי להפחית את המזונות, עליך להוכיח שינוי נסיבות מהותי שהתרחש מאז פסק הדין המקורי (כגון שינוי בהכנסות, במצב הבריאותי או הרחבה משמעותית של זמני השהות). עם זאת, ברגע שהוכח שינוי כזה, בית המשפט יחיל את עקרונות השוויון החדשים בחישוב המזונות העדכני. למידע מורחב על התנאים והפרוצדורה הנדרשת, מומלץ לעיין בעמוד הייעודי שלנו בנושא הפחתת מזונות ילדים.
פסק דין למזונות הוא מסמך אופרטיבי לכל דבר, וניתן לאכוף אותו באופן מיידי. הכתובת המרכזית היא לשכת ההוצאה לפועל, שם קיים "מסלול מזונות" ייעודי המאפשר גבייה אקטיבית הכוללת עיקול משכורת, עיקול חשבונות בנק, והגבלות על רישיון הנהיגה או עיכוב יציאה מהארץ. במידה והחייב אינו משלם והכנסתכם נמוכה מהרף שנקבע בחוק, ניתן להגיש בקשה למוסד לביטוח לאומי לקבלת תשלום מזונות חודשי במקומו, כאשר המדינה היא זו שתתחשבן מולו ותגבה ממנו את החוב בהמשך.
ככלל, הוצאות השינוע בין הבתים נחשבות להוצאות של ההורים ואינן נכללות בצרכי הקטין הבסיסיים. עם זאת, במקרים של מרחק גיאוגרפי משמעותי המייצר עלויות דלק ובלאי גבוהות במיוחד, ניתן לקבוע מנגנון של חלוקה בעלויות הנסיעה כחלק מ"הוצאות חריגות", כדי למנוע מצב שבו הורה אחד קורס תחת נטל הלוגיסטיקה הכבד.
חל איסור על קיזוז עצמאי של חובות רכושיים מדמי המזונות השוטפים. המזונות שייכים לילד ונועדו לסיפוק צרכיו, ולכן אין לערב בין ההתחשבנות הכספית של בני הזוג לבין התשלום המיועד לקיום הקטינים. כל קיזוז כזה דורש הסכמה מפורשת בכתב של שני הצדדים או אישור מראש של בית המשפט.
במקרים קיצוניים של סרבנות קשר עקבית שאינה מוצדקת, בית המשפט עשוי להורות על הפחתת דמי המזונות או אפילו ביטולם המלא. זהו צעד חריג שנעשה רק לאחר שנוסו כל הדרכים המקצועיות לחידוש הקשר ולאחר שבית המשפט השתכנע שהילד פועל מתוך רצון חופשי ומודע להשלכות הכלכליות של נתק כזה מול ההורה המשלם.
